איך לגרום לתמונה שלך להיות טובה יותר

איך לגרום לתמונה שלך להיות טובה יותר 

התשובה לשאלה הזאת למעשה נתונה בשאלה - "מה גורם לתמונה להיות טובה יותר?"

התמונה למעשה היא מסר שמועבר בין האמן לצופה, כמו כל מסר יכולים להיות בו דברים ברורים לחלוטין, דברים משתמעים, דברים מרומזים ודברים מוצפנים,  

ככול שיהיו יותר רבדים בתמונה היא תהיה יותר מסובכת ותפנה לצופים יותר מתוחכמים. 

כדי לפנות לקהל רב ביותר ושבכל רמת--צופה יהיה לתמונה מה לקבל ולהנות רצוי שכל 4 הרבדים יהיו בתמונה, 

זה לא רעיון שלי ולא רעיון חדש אלא נוסח לפני מאות שנים כצורת הפיענוח של המסרים בתורה במילה "פרד"ס" - 

פשט

רמז

דרש

סוד

זה נכון למעשה לגבי כל צורה של העברת מסרים כולל וביחוד אמנות

"פשט" - פרשנות ויזואלית, 

באמנות זה קרוי "פורמליזם" מהמילה פורמה - מסגרת , מה שרואים זה מה שיש, 

אנרי מאטיס (1869-1954) ניסח את זה "“לצבעים יופי משלהם, יופי שיש לשמר כשם שבמוסיקה מבקשים לשמר  את גוון הצלילים. זו שאלה של ארגון, ובנייה –כאלה שלא יקלקלו את הטריות היפה הזו של הצבע.  מטח של צבעים מותיר אותם בלא עוצמה. הצבע אינו מגיע למלוא ההבעה שאפשר להפיק ממנו אלא כאשר הוא מאורגן, כאשר הוא תואם את עוצמת הרגש של האמן.” - - "“הציור צריך להיות כדור הרגעה למוח היגע מיום העבודה של אדם בימינו”

כלומר - תמונה זה קומפוזיציה טובה , צבעים יפים, נושא שמחממם את הלב , - למעשה כל התמונות של "ראיתי משהו יפה וצילמתי אותו" 

כמו שקיעה, נוף, בחורה יפה - או גבר, מיבנה יפה,
למעשה - כל תמונה שמסתכמת במה שרואים בה

"רמז" -   פרשנות טיפולוגית,
פרשנות התמונה לא רק לפי מה שיש בה אלא גם לפי איפיונים שאינם מופיעים בתמונה,
התמונה אינה עומדת בפני עצמה, היא מעלה שאלות שדורשות תשובה כדי להבין את המסרים שלה, ברמה נמוכה- "איפה צולמה" "מתי" "למה" "מי בתמונה" , ככל שעולות יותר שאלות ורמת הסקרנות עולה - הצופה מתעניין יותר בתמונה, כלומר -
הפכנו את התמונה מ"יפה" ל "מעניינת"
מי אלו בתמונה שנראים יהודים חרדים? למה יש להם סיכת זהב על הבגד? למה יש שוטר מאחוריהם? מאיפה השוטר - המדים אינם ישראליים, למה האנשים שלפניהם מכוסים צבעים? למה הרקע כ"כ מעורפל?
ועדיין - לא ויתרנו על ה"פשט", עדיין חייבים קומפוזיציה טובה, צבעים טובים, ומשהו שיגרום לנו "נחת רוח" כשמתבוננים בתמונה

"דרש" - פרשנות אלגורת
פה אנחנו ברמה שונה לחלוטין,
פה אנחנו ברמה של קישור התמונה לאמנויות אחרות ליצירות אמנות אחרות, לתרבויות אחרות, למסר שחלקו הגדול כלל אינו בתמונה עצמה,
את עדי נס כולם מכירים, וגם את התמונה "הסעודה האחרונה" שמובילה אותנו בדרך אלגורית
מצד אחד ל"הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצי ומצד שני לחיילים - שאולי זה באמת הסעודה האחרונה שלהם,

אבל מה לגבי התמונה  הזאת?

טוב , זה "אליהו"
באמת? אולי ירמיהו ולא אליהו?
אז פה מגיע "דרש"
אם בסידרה "סיפורי התנ"כ עדי לקח את הדמויות מהאמנויות הקלאסיות -  זה "אליהו" שלו?
אז זה כלל לא "אליהו" אלא "ירמיהו" של אורי לסר (1931-1861)

אז למה זה מעניין? , פשוט , כי לפעמים הכותרת שולחת את הצופה לכיונים כלל לא צפויים, 

למשל- "המזרקה" 

ואז הצופה עומד מבולבל - מה לזה ולמזרקה? ואם הוא עומד ותוהה - אז האמן השיג את שלו - תשומת לב רבה יותר למסר שלו ורצון לפענח אותו,
ולפעמים הפתרון הוא בתחום ניסתר - "סוד"

"סוד" - פרשנות אלוהית,
התשובה היחידה לכל השאלות תהיה "ככה"
זה לא מובן, זה לא יפה, זה לא קשור לדבר, האפשרות היחידה זה לנסות לפענח את נפשו (הלפעמים מופרעת) של האמן,
לפחות במקרה אחד ודי יחיד יש לנו תשובה ל "סוד" -
אצל קנדינסקי - "קומפוזיציה VIII‏", 1923

מנסים לפענח את זה?
הוא כתב על היצירה שלו, על מי ראוי להיות "אבנגרד", ועל אמנות בכלל - https://he.wikipedia.org/wiki/על_הרוחני_באמנות
-
לפני שנים היה באינטרנט פורום של קפה-די-מרקר שעסק באמנות ובעסקי אמנות, הפורום נוהל ע"י עדן וע"י דבי מגלרית שטרן והשתתפו בו אמנים, אוצרים, מורים לאמנות, וחובבי אמנות,
בפורום הועלו שאלות שונות בעיניני אמנות ואנשים שונים השתדלו לענות עליהן,
אחת השאלו שהועלו פעם היתה "מה צריך אמן ללמוד", ההסכמה הכללית היתה שהדבר שהכי יכול לקדם אמן זה לימוד תולדות האמנות,  זה הדבר שיכול לקדם אמן מ"פשט" ל"דרש" ו"רמז" ולהעלות את האמנות שלו מרמת "יפה" לרמת "אמנותי"
אז לכל הצלמים - אחרי שאתם לומדים להפעיל את המצלמה - תתחילו להשקיע לא בנראה אלא גם  במשמעותי,
כשאתם מצלמים צמח "יפה" אולי כדאי שתעצרו לרגע ותחשבו איך הוא היה נראה אצל מונה  אצל פיסארו או אצל מונדריאן וכשאתם מצלמים רכבת או רכב תעצו תשאלו איך זה היה נראה אצל טרנר או אצל הפיטוריסטים ומה באמת אתם רוצים להביר לצופה מעבר ל =
"ראיתי דבר יפה - וכך זה נראה" 

הולכת עין

הולכת עין 

לפעמים עולה השאלה מה הוא הנושא בתמונה, לכאורה נראה שבתמונה הזאת הנושא הינו "אשה קוראת ספר",
למעשה לא זה הנושא ,
הנושא הינו "ספר"
ההבדל אינו כ"כ גדול, אבל הוא טמון באפקט אמנותי שקרוי "הולכת עין"
הולכת העין פה מתבצעת בשילוב של שני גורמים- גוף האשה והרקע של התמונה,
הספר והיד האוחזת בו נמצאים במרכז התמונה
כיון שהתמונה רבועית ממילא העין נוטה להתבונן קודם כל במרכז,
מספר קוים ישרים מוליכים אל הספר -
מבט העין של האשה
המשך הקוים של שתי הרגליים
והספר נימצא במרכז מעגל של גוף האשה שמתמקד בו,
תורמים למרכוז -
קוי ההמשך של הספסל
קו הכביש
וקו השמיים הבהירים שבא מלמעלה
הספר נימצא ב"נקודת המגוז" של הרחוב,
בנוסף האשה נטמעת ברקע עקב צבעי הלבוששלה שנטמעים בצמחיה
הספר בולט גם בזכות הקונטרסט שחור-לבן שלו
וגם כיון שהוא גוף עם מבנה רבועי מוגדר - ואלכסוני יחסית לקוים טכניים כגום בתים,

ההבדל שבין "אשה קוראת ספר" ל- "ספר" אינו גדול, אבל אם רוצים להבליט את הנושא  דרוש תיכנון תמונה נכון והקדשת תשומת-לב לפרטים הקטנים

תערוכת "התפשטות" עוסקת בהבטים אישיים של המונח "התפשטות",

בתערוכה משתתפים 13 אמנים שמציגים יצירות מגוונות שעוסקות בנושא - 

רפי פרץ
איציק מבורך
עדי ניסני
יעל סונינו לוי
מיכל שלי
זהר נוה
אתי מצא-יחזקאל
איריס יחזקאל
אורלי אלעד
אביביתבן-צור
אלדד פניני
משה אטס
SHBY 

התערוכה כוללת צילומים, צילומים מעובדים, ציור פיגורטיבי, ציור מופשט, ופיסול  

ההבט שלי היה הפשטת התמונה מכל מה שמיותר בה, הפשטה מתלת-מימדיות והפשטה מצללים , מה שנשאר בתמונה זה שני סממנים בלבד, - הדמות והאוירה. הדמות מיוצגת ע"י קוי המתאר, האוירה ע"י הצבע, כמו באיורים של ספרי ילדים שבו החשיבות הינה לתפיסה כללית של הנושא במבט ראשון, העלתי תמונות שבהן המסר מועבר ללא חיפוש של מעבר למה שרואים, הקוים אינם מגדירים את הדמות אלא מגדירים קוים חשובים להבנת הדמות כך שלפעמים הדמות מוגדרת ע"י קו מתאר לפעמים ע"י גבול צבע ללא קו-מתאר, ולפעמים הדימיון משלים את התמונה כמו בחוסר קוי-אופק גם בתמונות עם ים,  הצבע מגדיר את האוירה, פסטלי כמו בציורי צבעי-מים, 

התמונות נעשו בהשפעת ציורים של גוטמן שמתארים את ת"א הקטנה, חלקן מצולמות במקומות שמוזכרים בספרים שלו, חלקן מצולמות במקומות שצייר ומשקפות את הגישה שלו למקומות וחלקן נושאות את שמות הציורים שלו כמו "על החוף" , - הרבה אהבה והרבה נוסטלגיה והרבה מחאה נגד השינויים שנעשו בעיר לטובת החומרנות והראותנות, בניגוד לגוטמן שמתאר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" הצילומים שלי מתארים "עיר גדולה ואנשים בה הרבה" , לפעמים ניכור בין האנשים, לפעמים חברותא ולפעמים תמונת נוף עירוני שכל תל-אביבי מכיר . הדמויות אינן של אנשים ידועים, והארועים אינם ארועים קשורי-זמן, התמונות מציגות את תל-אביב של עיר ללא הפסקה בהבט היומי שלה , את ההתעסקות בקטנות , הליכה לחוף הים, לשוק הפשפשים, לטיול בככר השעון ביפו, ואת הדמיויות שניפגוש שם יום יום חלקן ביזאריות למדי כמו הדייגים בחוף יפו או בעלי עגלות-סוסים זכר לתקופה אחרת ואת אוירת החגיגה היום-יומית של העיר הזאת,   

http://www.facebook.com/events/304247002995336/

צילום - לזהות את הפוטנציאל בארוע

צילום - לזהות את הפוטנציאל בארוע  

מיתוסים הם תוצאה של תהליך היסטורי , ברוב המיקרים תהליך של הרבה שנים,

לפעמים מנסים ליצור מיתוס "יש מאיין" אם כדי לשדרג ארוע ואם כדי לחפות על כשלון,

ככול שמדובר על חיפוי על כשלון,- הפכת הארוע למיתוס יכולה לגרום לשאלות להפוך ללא רלונטיות ,

במילחמה – זה המקום הטוב ליצור מיתוסים,

כשיש לנו מיתוס פתאום נעלמות שאלות של "מחיר" או "כדאיות" ,

ולפעמים יצירת המיתוס זה עיניין ש"מוכתב מלמעלה" – למישהוא שיש את הכוח והאמצעים כדי ליצור מיתוס,

את התמונה הזאת – אני מניח שכולם מכירים – צילום של ג'ו רוזנטל

Joe Rosenthal

.

Joe Rosenthal, Raising the flag on Iwo Jima (February, 1945)

למעשה – ב23 לפברואר צולמה התמונה

ביום החמישי ללחימה רצחנית שנמשכה 35 ימים,

6600 אמריקאים הרוגים, 20000 יפנים הרוגים,

התמונה הפכה במהירות ל"איקון" של המלחמה ביפנים, 

כמה "איקון" ?

הכי איקון שאפשר – היא מתנוססת על בול,

אני מניח שכל צלם היה שמח שצילום שלו יתנוסס על בול בתקופה שהמשמעות שלה היא שכול בית בארה"ב מחזיק כמה עותקים של התמונה בביתו,

כמה מהר?

שלושה חודשים אח"כ צולמה התמונה הזאת –

ומה ברקע של התמונה? – אכן – הצילום של רוזנטל

http://www.theatlantic.com/infocus/2011/10/world-war-ii-after-the-war/100180/

תמונה 42

U.S. General George S. Patton acknowledges the cheers of thousands during a parade through downtown Los Angeles, California, on June 9, 1945

לא לקח הרבה זמן לגלות את הפוטנציאל של הצילום, להפוך אותו לסמל,

מעבר לכך – אין ספק שמיקום הצילום של גנראל פטון בצילום בלוס-אנג'לס ליד התמונה של הנפת הדגל אינו מיקרי , זה תכנון טוב של הצלם כדי לקשור ארועים ולמנף צילום,  

לא שלנו חסר מיתוס של מלחמה – הצילום של דוד רובניגר למשל -

.

מה המשותף לצילומים הללו?

ארוע היסטורי משמעותי בחיי העם וצורך במיתוס לאיחוד העם,

והכי חשוב – צלם טוב שיודע לנצל את הפוטנציאל של הארוע, ולהביא תמונה שאינה "שליפה" אלה מושלמת מבחינה ויזואלית

אגב –  התמונות הינן "מבוימות" ולא ספונטניות,

איך מגיעים לאיכות צילום כזאת?

שני דברים ביחוד –

לימוד אמנות , בין אם לימוד עצמי ובין אם במקום מסודר,

הרבה אימון בצילום כדי להגיע למצב של מחשבה מהירה וביצוע מהיר שמאפשרים לממש את הפוטמציאל בסיטואציה

ככול שהלימוד יהיה קפדני יותר זה יאפשר להגיע לדיוק גבוה יותר בתוצאה ,

וככול שהאימון יהיה רב יותר זה יקצר את פער הזמן שבין גילוי הפוטנציאל בארוע – והמימוש שלו,

צילום דיגיטלי וכישורים חדשים

אחת הנקודות השונות במהותן בין צילום פילם לצילום דיגיטלי היא נושא הטיפול בתמונה לאחר הצילום,
ברוב המיקרים תהליך הצילום בפילם הסתיים עם הלחיצה על כפתור הסגר,
במיקרים מסוימים הצלם גם פיתח את הסרטים, ולפעמים גם הדפיס אותם, אבל רוב ההחלטות החשובות התקבלו עוד לפני הצילום, כגון - בחירת הסרטף צילום עם או ללא פילטרים, צילום שחל"ב צבע או שקופיות, וגם החלטות לגבי געמור התמונה - כגון סוג הפיתוח , סוג הניר להדפסה וכדומה,
ברוב המקרים הצלם פשוט הלך לחנות, קנה סרט צילום פופולארי, צילום, מסר את הסרט לפיתוח עם הוראות שבדרך כלל התיחסו רק לשאלת ניר מבריק - כן או לא, ושאלת הגודל להדפסה - וקיבל תמונות, - ללא כל מעורבות בתהליך ההדפסה,
בניואנסים הקטנים של גוון, קונטרסט וכהות טפלה המעבדה,
כיום בחלק גדול מאוד מהמקרים - גם צלם חובב מטפל בעצמו בתמונות בעזרת תוכנה לעיבוד תמונה, ברוב המיקרים התמונה כלל לא מגיעה להדפסה אלא מועלת לאינטרנט או מוצגת בבית על המחשב או על צג הטלויזיה,
למעשה הצלם הפך למעין אומן בין-תחומי, גרפיקאי, מפיק, לפעמים גם סקנריסט, ותמיד - למבקר אומנות,
כהשלכה של פעילות זאת אצל הצלמים החובבים, גם צלמים "רציניים" ומקצועיים נכנסו לנעליים של "צלם-מעבד-מפיק-גרפיקאי" בין אם כדי לחסוך כסף ובין אם כדי לחסוך זמן,
אם בעבר היה שיתוף פעולה מקצועי מלא בין לקוח, פרסומאי, גרפיקאי, צלם, סקנריסט ובית-דפוס, כיום ברוב המיקרים הצלם לוקח על עצמו חלק גדול מהעבודות - וזאת ללא כל הכשרה מקצועית מתאימה,
ברוב המיקרים מי שנפגע מזה הם הצלמים עצמם, וזאת כיון שלקוחות שהם כן מקצועיים לא מוכנים לקבל פעמיים תוצאה לא מקצועית, מצד שני לקוחות מסויימים יקחו צלם לא מקצועי בכונה לשלום לו פחות ולקצץ בהוצאות, נוצר מצב שצלמים שמוכנים להיות "כולבויניקים" גוזלים פרנסה מצלמים כן מקצועיים, אבל לאורך זמן הם לא יכולים להעלות דרישות הכספיות גבוהות יותר - כיון שתמיד ימצא "חאפר" שיעשה עבודה גרועה במחיר זול,
האפשרות היחידה כנראה של צלמים שרואים עצמם כמקצועיים או כ"רציניים" זה להתחיל להתמחות במקצועות הקפיים, ובמקום להשקיע זמן בלימוד "איזה מצלמה טובה יותר" להתחיל להשקיע ב-"איך עם אותו ציוד אני מגיש עבודה טובה יותר"
נושאים כמו - התאמת צבעים, טיפוגרפיה, הבאה לדפוס, גרפיקה, עיצוב, חיוניים היום לצלם מקצועי בדיוק כמו אופטיקה, קומפוזיציה, ומדידת אור, ובמירים רבים מתקלתי בתמונות טובות שהעיבוד של הצלם פשוט הרס אותם - מחוסר ידע,
ההשקעה בלימוד נושאים הקפיים בצילום לא מחייבת לימודים רשמיים אלה לפחות בתור התחלה - להיות מודע לזה שצילום זה גם עיבוד מקצועי של התמונה, עימוד התמונה והצגת התמונה בצורה מקצועית, למוד נושאים חדשים כגון ביקורת אמנותית, תולדות האומנות, תוך התמקדות בעבודות של ציירים והבנת דרך החשיבה שלהם זו אחת הדרכים החשובות להבנת התמונה - בין אם היא מצויירת או מצולמת, העלאת תמונה לאינטרנט עם מסגרת וחתימה זה לא רק "יופי" אלא גם החלטה מקצועית של התאמה בין התמונה למסגרת, ובמספר פעמים נתקלתי בתמונות שחל"ב ממוסגרות במסגור צבעוני שפשוט הרג את הצילום,
החלטה חשובה נוספת זה השיטה הרווחת כיום של הדפסה על "קנווס", אין ספק שזה זול יותר מהדפסת איכות על ניר צילום, אבל זה גם נראה זול יותר, ואם הנושא לא מתבקש להיות מועלה על קנווס , - אז ההחלטה צריכה להיות אמנותית עיניינית - ולא כספית.

כיום, כיון שהצילום שונה לחלוטין ממה שהוא היה לפני 10 שנים, וכיון שהצילום הדיגיטלי נגיש במיוחד וזול במיוחד, וכיון שקצב ההתפתחויות הטכנולוגיות בצילום מהיר יותר מהאפשרות לעקוב אחריו, נראה שאמנות הצילום הגיעה לשלב שצלם שימשיך לרדוף אחרי פיתוחים טכניים לא רק שלא יתקדם, - אלא שהמעקב אחרי הטכנולוגיה ימנע ממנו להגיע להשגים אמנותיים שאינם קשורים כלל בטכנולוגיה,